עקירות כירורגיות

מספר גורמים לעקירות שיניים כירורגיות:

עששת
חבלה
מחלת חניכיים.
עששת
זו מחלה זהומית חיידקית שתוקפת את השיניים והורסת אותן. בלשון העם זה נקרא "חורים בשיניים". אחרי סתימות, טיפולי שורש וכתרים, כאשר ההרס גדול, והשן לא ניתנת לשיקום, יש לעקרה.

חבלה
קורה בעיקר בגיליים הצעירים ובשיניים קדמיות. חלק מהשיניים נעקרות מהלסת, חלקן נשברות באופן שלא ניתן לשקמן, ויש לעקרן.

מחלת חניכיים
זו הסיבה העיקרית לעקירת שיניים בגיל המבוגר, בדרך כלל מעל גיל 40 . כתוצאה ממחלת חניכיים המחלחלת לעומק, השן מאבדת אחיזה, הופכת לניידת, ואז יש לעקרה.

סוגי העקירות

עקירה רגילה
שן בעלת כותרת תקינה, למשל שן שנעקרת מסיבה פריודונטלית- מחלת חניכיים כרונית.
זו בדרך כלל שן ניידת, עם אחיזה מופחתת.
בעזרת צבת דנטלית ומניפים השן נעקרת בקלות.

עקירה כירורגית
זו עקירה של שן שלא ניתן לשלפה בצורה קלה בעזרת צבת ומניפים.
יש סוגים שונים של עקירות כירורגיות, בהתאם למצבן של השיניים המיועדות לעקירה, מספר השורשים שלהן, מידת אחיזתן בלסת ומיקומן בפה.

מספר סוגים של עקירות כירורגיות:

פיצול שיניים
מבוצע בעיקר בשיניים אחוריות רב שורשיות, שלא ניתן לעקרן בשלמותן.
הטכניקה היא פיצול השן, בהתאם למספר השורשים ולמיקומם.
לאחר פיצול השן, כל שורש נעקר באופן עצמוני, פרוצדורה הרבה יותר קלה מאשר עקירת כל השורשים ביחד.

שיחרור השן מהעצם הסובבת
כאשר נותר שורש השקוע בתוך העצם , ואין אפשרות לתפוס אותו בצבת או להניפו בעזרת מניף.
שחרור חלקו העליון של השורש מהעצם הסמוכה והסרת החניכיים שסביבו בעזרת מקדח כירורגי חושף את חלקו העליון של השורש, מאפשר להחדיר מניף או לתופסו בעזרת צבת דנטלית.

הרמת מטלית כירורגית
כאשר נותר שורש השקוע עמוק בעצם אין מנוס מהרמת מטלית כירורגית לצורך עקירתו.
כאן אנו מבצעים חתך מסביב לשורש, מפשילים את החניכיים , חושפים את השורש, לעיתים מפנים עצם סביבו, ואז מניפים אותו החוצה מהלסת.
לאחר ביצוע עקירה כזו יש לתפור את החניכיים חזרה למקומן. לעיתים אחרי עקירה כירורגית יש ליטול אנטיביוטיקה למשך מספר ימים.
עקירה כזו כרוכה בדרך כלל בנפיחות קלה, ששיאה אחרי 48 שעות, ולאט היא מתחילה להספג.

עקירה כירורגית של שן בינה כלואה

שכיח ביותר מצב בו שיני בינה בוקעות בעמדה לקוייה, בצורה חלקית או לא בוקעות כלל.
בניגוד לשאר השיניים שמשלימות את צמיחתן והתפתחותן עד גיל 13 , שיני הבינה מתחילות להתפתח בסביבות גיל 16 , ומתחילות לבקוע בסביבות גיל 18 ומעלה.
הרקע לבעיות הבקיעה של שיני הבינה הם שינויים אבולוציונים שעבר האדם.
מוצאו של האדם מהקוף.
עם ההתפתחות האבולוציונית במשך עשרות אלפי שנים, קטנה הלסת של האדם המודרני יחסית ללסת של האדם שחי שעבר.
כתוצאה מכך, פעמים רבות, אין בלסת הקטנה של האדם המודרני מקום לשיני הבינה.
התוצאה מגוונת:
חלק משיני הבינה לא בוקעות כלל, ונשארות תקועות עמוק בלסת.
חלקן בוקעות ומגיעות לבקיעה מלאה ולפונקציונליות.
חלקן בוקעות בצורה חלקית. לא מגיעות לבקיעה מלאה, בוקעות כשהן בעמדה הוריזונטלית או באלכסון.

הבעייה היא בשיני הבינה שבקעו בצורה חלקית ויש קומוניקציה בינן לבין חלל הפה.
שיניים אלה , שרק חלק קטן מהכותרת שלהן מבצבץ לחלל הפה, מכוסות בחניכיים בחלקן העיקרי.
תחת החניכיים המכסות את השיניים הללו נוצר זהום, ואז יום אחד מופיעה נפיחות דלקתית וכאב סביב שן הבינה החצי כלואה.
תופעה זו נקראת פריקורוניטיס- דלקת סביב כותרת השן החצי כלואה.
הטיפול המיידי הוא אנטיביוטיקה להורדת הנפיחות. אולם, מאחר והמצב האנטומי לא משתנתה, רק עניין של זמן הוא שהנפיחות תשוב.

הפתרון הוא עקירת שן הבינה הסוררת.

הבעייתיות של עקירת שיני בינה כלואות
בכל המקרים הללו זו עקירה כירורגית המצריכה הרמת מטלית כירורגית, לעיתים נרחבת, כרוכה בנפיחות שמגיעה לשיאה אחרי 48 שעות, ויורדת בהדרגה תוך כשבוע.
יש ליטול אנטיביוטיקה אחרי עקירה זו, ובדרך כלל נדרשת חופשת מחלה של מספר ימים, עקב הנפיחות הניכרת הכרוכה בעקירה כזו.

הסיכון שבעקירת שיני בינה כלואות

לסת עליונה
הרבה פעמים השיניים הכלואות נמצאות בגבול הסינוס או ממש חודרות לתוכו.
שני סיכונים קיימים:
1 . חדירת השן לסינוס תוך כדי העקירה, דבר המחייב פתיחת הסינוס לצורך שליפת השן שחדרה לתוכו.
זה סיבוך נדיר.
2 . הווצרות פיסטולה אורואנטרלית.
כאשר השן נמצאת בגבול הסינוס או חודרת לתוכו, בעת העקירה נוצר פתח בין הסינוס לחלל הפה.
חלל הפה הוא מזוהם.
הסינוס- סטרילי.
בעת שנוצר החיבור הסינוס מזדהם ונוצרת סינוסיטיס- דלקת של הסינוס.

את החיבור יש לסגור בכמה דרכים כירורגיות אפשריות. עד שלא ייסגר החיבור, הסינוס לא יחלים ויסבול מדלקות חוזרות ונשנות.

לסת תחתונה

מתחת לשן הבינה התחתונה עוברים שני עצבים:
העצב האלבאולרי התחתון המעצבב את השפתיים, הסנטר והחניכיים החיצוניות.
העצב הלינגואלי המעצבב את הלשון והחניכיים הפנימיות.
לעיתים יש קירבה גדול הבין שורשי השן לעצבים אלו, אחד או שניהם, ובעת עקירה עלול עצב להפגע.
משמעות הפגיעה היא אזור של חוסר תחושה, בהתאם לעצב שנפגע, ולמידת הפגיעה.
לעיתים מצב חוסר התחושה הוא פרמננטי.

הדרכים להימנע מפגיעה עצבית בעת עקירה כירורגית של שן בינה כלואה

העצב האלבאולרי התחתון
עצב זה ניתן להדמייה.
כאשר אנחנו רואים בצילום פנורמי קירבה בין שורשי השן לעצב זה, עלינו להפנות את המתרפא לצילום CT המראה את מידת הקירבה המדוייקת.
כאשר יש חשש לפגיעה בעצב עקב קירבתו לשורשי השן, אנחנו מבצעים עקירה חלקית הנקראת קורונקטומי.
מאחר והבעייה של שן הבינה החצי כלואה היא הדלקת סביב כותרת השן, אנחנו עוקרים את הכותרת בלבד.
חותכים את שן הבינה, מפרידים את הכותרת מהשורש, עוקרים את הכותרת ומשאירים את השורש.
כך אנחנו מבטיחים שלא יפגע העצב בעת שליפת השורש.
כאשר השן אינה דלקתית, השארת השורש בדרך כלל עוברת ללא בעיות לטווח ארוך. השורש נותר תקוע בלסת, אך לא מפריע ולא גורם לשום בעייה עתידית.

העצב הלינגורלי
עצב זה לא ניתן להדמייה, מיקומו אינו ידוע, לא רואים אותו בשום דרך, ואין לדעת את מיקומו.
עצב זה עלול להפגע בעת עקירה כירורגית של שן בינה כלואה, ואף בעת עקירת שן בינה שאינה כלואה, כאשר מיקומו גבוה.
מעצב זה אין דרך להזהר. אנו יודעים שפגענו בו רק בדיעבד, כאשר הלשון לא מתעוררת מההרדמה.

כדי לא פגוע בעצב הלינגואלי בעל עקירת שן בינה, ובעיקר שן בינה כלואה יש מספר עקרונות:
העצב נמצא תמיד בחלקה הפנימי של השן. יש להזהר ולא לגעת עם המקדח הכירורגי באזור זה.
יש לנקות בזהירות את מכתשית השן לאחר העקירה, ניקוי המכתשית כשלעצמו עלול לגרום לפפגיעה עצבית בשני העצבים.
ובנוסף, צריך גם מזל, שהעצב לא יהיה בקירבה לשן שנעקרה.

אחוז הפגיעות בעצבים בעת עקירה כירורגית של שן בינה כלואה הוא פחות מאחוז מהמקרים.
יש ליידע את המתרפא על סיכון זה, להחתים אותו על הסכמתו לבצע את הפרוצדורה, ולקוות לטוב.
כאשר שן בינה כלואה מציקה או גורמת לנזק, אין מנוס מעקירתה.
יש לנקוט אל כל אמצעי הזהירות הנדרשים, וברוב המקרים ההליך עובר בשלום , ללא כל סיבוכים לטווח הרחוק.

עקירה כירורגית של שן בינה כלואה זה הליך מסובך שדורש ידע וניסיון.
יש לבצע עקירה כזו אצל רופא עם רקע כירורגי וניסיון בסוג זה של טיפול, שידע לבצע את העקירה בצורה קלה ובמינימום סיבוכים.