מצב בו אדם צריך להתמודד עם חוסר שיניים בלסת הוא התנסות קשה.
הפתרון הותיק והקלאסי למצב זה הוא “תותבת “שלמה” , או “פלטה” בלשון העם.
רק מי שהתנסה לשימוש בתותבת יכול להבין עד כמה מדובר בפתרון קשה וגרוע.
אנו מדברים על פתרון דנטלי שהומצא לפני למעלה מ-100 שנה כאשר לא היו בנמצא טכנולוגיות דנטליות כלשהן.
מדובר בפלטה המונחת על הלסת ומחזיקה , אם היא מחזיקה, בעזרת ואקום בינה לבין רירית הפה.
כדי שיווצר מגע טוב על התותבת להיות נרחבת- בעלת שטח מגע גדול עם רירית הפה. היא מכסה את כל החיך בלסת עליונה ואת כל הרכס התחתון בלסת תחתונה.
התוצאה היא גוף מגושם, מובילי, גורם לשפשופים ברירית הפה, פצעי לחץ, כושר לעיסה נמוך ונראות
אסתטית בינונית ומטה. יש להוציאה מהפה כמה פעמים ביום, לטפל בה מחוץ לפה , ובינתיים
להשאר ללא שיניים בפה.
אין ספק שאין מקום במאה ה- 21 לפתרון דנטלי מסוג זה, ואכן, התותבות כמעט נעלמו מן העולם
המערבי.
אז מה כן? הפתרון המודרני – שתלים
השיטה הקונבנציונלית
בשיטה זו אנו משתילים 10 שתלים לאורך הלסת, ממתינים חצי שנה להקלטות השתלים, אז בונים עליהם כתרים, וקיבלנו לסת משוקמת באמצעות כתרים המונחים על גבי שתלים דנטלים.
לשיטה זו מספר חסרונות:
לא תמיד יש מספיק עצם זמינה להשתלה בלסת, בעיקר בחלקים האחוריים של הלסתות.
במקרים אלו אנו צריכים לבצע ניתוחים מקדימים של הרמות רצפת הסינוס או השתלות עצם, על מנת לייצר מסת עצם המספיקה לביצוע ההשתלות.
מדובר בניתוחים נוספים, זמן נוסף, עלות נוספת, ובעיקר דחיה במועד קבלת הכתרים על השתלים.
מה קורה בתקופת הביניים שבין התחלת הטיפול ועד קבלת הכתרים?
מאחר ואיננו יכולים להעמיס- לבנות כתרים מתפקדים על שתלים טריים שרק הושתלו, על המתרפא להמשיך ולהשתמש בתותבת הישנה שלו עוד פרק זמן שנע בין 9 חודשים לבין שנה ורבע.
לא נעים ולא נוח.
קיימת האופציה של העמסה מיידית, מתן כתרים מייד עם סיום ההשתלה, אולם מדובר כאן אך ורק כאשר השתלים ארוכים, חזקים, יציבים, העצם בה הושתלות צפידה וחזקה, לא תמיד המצב הוא כזה.
בכל מקרה העמסה מיידית מהווה גורם סיכון נוסף, שבמידה מסויימת מפחיתה את סיכויי ההצלחה של השתלים.
